" 30 אלף שקלים להבטחת שובו של הקטין לישראל "
מאחר שיש צו איסור פרסום שמונע לפרסם את ההחלטות והתגובות עצמן, אני אספר במילים שלי מה נכתב ומה הוחלט.
רבקה ביקשה מבית המשפט לאפשר לה להוציא את מיכאל מהארץ לכאורה לחופשה בחו״ל. אנחנו התנגדנו.
ולא התנגדנו סתם. כתבנו לבית המשפט בצורה מפורשת שאנחנו חוששים שרבקה תבריח את מיכאל ולא תשיב אותו לישראל. אפילו ציינו שכל המשפחה שלה מתגוררת בחו״ל.
זה לא חשש שאני מספר עליו היום, אחרי שמיכאל כבר לא חזר. זה לא משהו שהמצאנו בדיעבד כדי להסביר את מה שקרה.
זה נכתב לבית המשפט מראש. כתבנו גם שהערבות של 30 אלף שקלים שהוצעה פשוט לא נותנת שום הגנה אמיתית במקרה שמיכאל לא יוחזר. כתבנו במפורש שהסכום הזה אפילו לא יכסה את ההוצאות שייגרמו לי אם אצטרך לפעול כדי להחזיר את הבן שלי לישראל.
בסוף ביקשנו מבית המשפט דבר מאוד פשוט: לדחות את הבקשה.
ואם בכל זאת בית המשפט יחליט לאפשר לרבקה להוציא את מיכאל מהארץ, ביקשנו לפחות לקבוע ערבויות רציניות ומתאימות, כאלה שיהיה בהן כדי להתמודד עם מצב שבו היא לא תשיב אותו לישראל. ביקשנו גם צד שלישי שיציאתו מהארץ תעוכב עד שמיכאל יחזור.
למרות כל זה, השופט הישאם שבאיטה החליט לאפשר את יציאתו של מיכאל מהארץ.
ובהחלטה שלו מופיע משפט שבעיניי היום קשה מאוד לקרוא:
״30,000 ש״ח להבטחת שובו של הקטין לישראל״.
אני אחזור על זה במילים פשוטות:
30 אלף שקלים על מנת להבטיח את חזרת הקטין. או לחלופין, שני ערבים שיציאתם
מהארץ תעוכב עד לשובו של מיכאל - כמובן שרבקה בחרה באפשרות של הערבון.
נקבע גם שרבקה תגיש כרטיסי טיסה הלוך ושוב, פוליסת ביטוח, רשימה של המקומות שבהם מיכאל אמור לשהות ומספר טלפון שבו אוכל ליצור איתו קשר. נקבע גם שבמהלך השהייה בחו״ל תהיה לי עם מיכאל שיחת טלפון אחת בכל יום.
אבל מבחינתי, הסיפור המרכזי כאן הרבה יותר פשוט:
לפני שמיכאל יצא מהארץ, בית המשפט קיבל מאיתנו אזהרה מפורשת: אנחנו חוששים שהוא לא יחזור.
הכול מתועד.
ההתנגדות שלנו מתועדת.
החשש שמיכאל לא יוחזר מתועד.
הטענה ש־30 אלף שקלים אינם ערובה מספקת מתועדת.
וההחלטה שהתקבלה אחרי כל האזהרות האלה — גם היא מתועדת.
וזה מביא אותי למסר שאני רוצה להעביר לשופטי בתי המשפט לענייני משפחה במדינת ישראל.
יש לכם חסינות שיפוטית. אני מבין למה היא קיימת. זה הגיוני במדינת חוק, ושופט צריך להיות מסוגל לקבל החלטות בלי לחשוש שכל החלטה תוביל נגדו להליך אישי. אבל חסינות שיפוטית לא יכולה להיות חסינות מביקורת ציבורית, והיא לא יכולה להפוך לפטור מהצורך להתמודד עם התוצאות של החלטות. במקרה של מיכאל, בעיניי אי אפשר להתעלם מהקשר שבין ההחלטה שאפשרה את יציאתו מהארץ לבין מה שקרה לאחר מכן.
אנחנו התרענו בדיוק מפני התרחיש הזה.
ולכן אני אומר לשופט הישאם שבאיטה:
30,000 שקלים — ״להבטחת שובו של הקטין לישראל״. זה הסכום שנקבע כערובה לכך שהבן שלי יחזור הביתה.
אנחנו הזהרנו אותך מראש. הדברים הונחו בפני בית המשפט בכתב. אפילו כתבנו במפורש ש־30 אלף שקלים לא יספיקו במקרה שמיכאל לא יוחזר.
ובכל זאת התקבלה ההחלטה.
לדעתי, אי אפשר היום להתייחס לחטיפה של מיכאל כאילו היא אירוע שאין לו שום קשר להחלטה השיפוטית שאפשרה את יציאתו מהארץ. בעיניי, ההחלטה הזאת אפשרה בפועל את התנאים שבהם החטיפה יכלה להתרחש.
חבל שקיים צו איסור פרסום שמונע מהציבור לראות את התמונה המלאה. כמובן, כל עוד הצו קיים צריך לכבד אותו. אבל בתוך מה שמותר לפרסם, הציבור זכאי לדעת מה קרה והוא זכאי לשאול שאלות קשות.
המדינה שמינתה את השופטים, משלמת את שכרם ומפעילה את מערכת המשפט הזאת, לא יכולה להסתפק עכשיו בקביעה שמיכאל הוא ילד חטוף.
מבחינתי, אם המערכת מכירה בכך שהבן שלי נחטף, האחריות שלה לא מסתיימת באותה קביעה.
שם האחריות שלה מתחילה. המדינה ומערכת המשפט צריכות לעשות כל מה שניתן במסגרת החוק כדי לתקן את העוול, לאתר את מיכאל ולהחזיר אותו הביתה.
כבר חודשים שאין לי את הבן שלי לצדי. ולמיכאל אין את אבא שלו לצדו ואין בינינו קשר.
וכל יום שעובר הוא עוד יום מהחיים של ילד שלא חוזר.
ככל שהזמן עובר, השאלות רק נעשות קשות יותר: מי ידע? מי הוזהר? מי קיבל את ההחלטה? ומה עשתה המערכת לאחר שהתברר שהתרחיש שממנו הזהרנו אכן התממש?
אני דורש אחריות. אני דורש פעולה. ואני דורש שהמערכת תעשה כל שביכולתה כדי לתקן את מה שקרה.
הגיע הזמן להחזיר את מיכאל הביתה!
אל תשאירו אבא, ילד וקהילה שלמה לשלם את המחיר של החלטה שהסכנה שבה הונחה בפני בית המשפט מראש.
